תל-אביב. 1963. גדעון אוברזון בן ה-19 הוא הכוכב התורן בשמי האופנה הישראלית והוא מקבל בעיתונות האופנה גם צ'פחות מעודדות וגם סטירות לחי מכאיבות . הוא חזר לא מכבר מפריס, עם דיפלומה של ה"אקול סינדיקאל", המוסד הנחשב שבו למד גם איב סאן לורן.
אוברזון בן ה-19 מודד שמלה על זיוה שמרת, סגנית מיס תבל. העולם הזה, 3.4.63
באותו מקום באותה שנה, אני מתחילה את צעדי הראשונים באופנה, אחרי שסיימתי קורס ל"ציור אופנה" ב"מכונים הישראלים לטכנולוגיה", שם נפגשנו אני ועוד עשרים תלמידים, פעם בשבוע, בחדר מחניק ברחוב בן-יהודה עם המורה מירי שפיר ולמדנו לצייר אופנה על פי כללים נוקשים ומידות מדויקות: ראש בגודל שמינית מהגוף ושלוש פוזיציות אפשריות לדוגמנית: ברגליים צמודות, בפישוק קל ועם רגל אחת בפרופיל. היו כללים נוספים שלפיהם למדנו לצייר שיער, נעליים, ידיים וגם פרטי לבוש כמו צווארונים, קפלים, כווצים וכדומה. התוצאה של שיטה זו, הייתה כמובן, איורים מאובנים ונטולי מעוף.
דגם של גדעון אוברזון משנות ה-60
רוב מפעלי האופנה שהיו קיימים אז בתל-אביב לא העסיקו "מתכנן אופנה" אלא פשוט העתיקו פרטים שונים ממגזינים (שאפילו לא היו לגמרי עדכניים) וחיברו אותם בתפרים גסים לדגם אחד, מה שעורר אצלנו, בוגרי הקורס, תקווה, למצוא מקום עבודה במהרה.
עכשיו נחזור כמה שנים לאחור ונעלעל במחברות שלי מתקופת היסודי והתיכון. לא יהיה זה מפתיע לגלות ששיעורי הבית, שאותם כתבתי "בכתיבה תמה", הסתיימו בערך במחצית המחברת ועל שאר הדפים שורבטו בעיפרון ובדיו דוגמאות של בגדים שנולדו בשעורים משעממים, וזהו אם תרצו, סוג של הוכחה שרציתי להיות מעצבת אופנה עוד לפני שידעתי איך קוראים למקצוע הזה בעברית.
גברא מנדיל ז"ל בצילום משנות ה-60
חזרה לסיפורנו. אני עוקבת בהתמדה אחרי כתבות האופנה שנכתבו על גדעון אוברזון ומחליטה שאני מוכרחה להראות לו את תיק העבודות שלי מהקורס ולשמוע את חוות דעתו על סיכויי בתחום. מכר משותף, צלם הפרסומת המקצועי הראשון בארץ, גברא מנדיל ז"ל, יצר בינינו קשר ונקבעה פגישה חברתית עם בני הזוג, אצל דינה וגדעון אוברזון.
בלילה שלפני הפגישה לא עצמתי עין. ערכתי את כל העבודות מהקורס בפורטפוליו מסודר, הדבקתי אותיות לטרסט, מתחתי קווים והדגשתי פרטים. השעות עברו ועיני נעצמו מעייפות, אבל העבודה הייתה עדיין בעיצומה. כדי שלא אירדם- הלכתי למטבח להכין לי כוס קפה. הבאתי את הקפה, הנחתי אותו על השולחן, התיישבתי והעפתי מבט הצידה אל הפורטפוליו שלי שהלך וקיבל צורה. זה היה בדיוק הרגע המתאים לכוס קפה חזק וחם. הסתובבתי במרץ לכוון הקפה, אבל תוך כדי סיבוב, פגעתי בידי הימנית בדופן הכוס וכל הקפה הסמיך והמהביל נשפך על כל העבודות שעל השולחן…
אני בשנת 1963: האם הוא יאמין לסיפור הקפה?
את שארית הלילה ביליתי בניקוי הקפה מעל הדפים החומים והרטובים שנראו כמו סחבות משומשות שמישהו השליך לפח. לפנות בוקר, עם עיניים צורבות מעייפות, התבררו לי סופית ממדי הנזק והיה לי ברור שהעניין אבוד.
אני מודאגת: העניין כנראה אבוד…
בכל זאת הגעתי לפגישה שנקבעה עם אוברזון. שוחחנו על דא ועל הא וכשהוא ביקש לראות את תיק העבודות שלי, נאלצתי לספר לו על הקפה שנשפך. הוא אמנם הנהן בראשו בהבנה, אבל אני הייתי בטוחה שהוא לא מאמין לאף מילה וכל הסיפור נראה לו תרוץ ילדותי ועלוב.
לא בכיתי אז על הקפה שנשפך, אבל הייתי צריכה לחכות עוד עשר שנים כדי לממש את חלומי להיות מעצבת אופנה. בשנת 1973 סיימתי בהצלחה את החוג לעיצוב אופנה באקדמיה לאמנויות יפות ברוטרדם, הולנד.
וכל השאר- היסטוריה.
Filed under: אופנה וסגנון חיים Tagged: איב סאן לורן, אקול סינדיקאל, גברא מנדיל, גדעון אוברזון, המכונים הישראלים לטכנולוגיה, מירי שפיר, שנות ה- 60 
